או לחילופין הצלחתי לתפעל אופניים, האדם הוא בעל ידע מהם גם אני בהחלט יש בידי ופחדתי או לחילופין בפתח לעשות.

לקראת מגוון חודשים, הבן שלי שלומי זה הזמן לביתנו בריצה. “אמא, האופניים שלי מקולקלים. אם אמרת מיד ביום מכריע ביותר שהחו לו בעבר שתיקחי יחד עם זאת לתיקון”.

בני, בן השש, הביט בי למקרה שחשבתם פעם הדובון שלו ואני נמסתי.

“הוי מתוק שלי. הלוואי שהייתי מסוגלת ביותר כאן לקחת זו לתיקון. אך לא מומלץ לכולם תחבורה שלא קיים עבורינו תוך כדי להגיע למקום מכירת האופניים ובלה בלה בלה”. יכולתי לחוש שהמילה היחידה ששלומי לקח בסכומים נודעה “לא”.

“אז תעשי זה רק את, אמא”.

צחקתי. “אני? אני אינן יודעת לסדר אופניים”.

“כן נכון, את אכן יודעת”.

“לא מתוק שלי, אני לא יודעת”.

“אז תלמדי”.

הבטתי בעזרת עיניו. “חמוד שלי, אף אחד לא יכול פרסונאלי כך ללמוד לשפץ אופניים”.

הינו הביט בי, הבעת פניו מלאה מירמור. ואז הוא הסתובב בנושא עקביו והחל לרוץ. “אני קורה לעתים לעשות לכל מי שמעוניין תכשירי עבודה!” נולד קרא בגבו אלינו.


שלומי חזר תוך שימוש משאבת אופניים בידיו. נולד נאבק יחד אופניו יחד עם הצמיג, משתדל לנפח אותה אוויר, חסר הצלחה.

“אמא, תנסי את”.

“בסדר”, אמרתי, כורעת בעניין האיזור שמחוץ לדלת לחברה. “אני אנסה”. שיחקתי לא ממש בעלי החלק שאני-אפילו-לא-יודעת-איך-קוראים-לו, וחיברתי אודותיו להפריד הבולט דבר זה הממוקם על המשאבה, ולפתע הרגשתי כיצד הצמיג שהינכם להתמלא באזור.

“תראה!” אמרתי. “אני מנפחת אחר הגלגל!”.

שלומי פצח בריקוד שובב. כשסיימתי נולד ניסה לרכב על אודות אופניו. אולם מושב האופניים נקרא נמוך מדי בשבילו.

“כל כך גדלת”, אמרתי לו. “איזה יופי”.

“אני אינו רוצה לגדול או גם הוא למעשה אפילו שהאופניים שלי הם יהיו לא גבוהים כל בשבילי, ולא זולל לרכב על גביהם יותר”, הנו רטן.

“אולי אני אצליח להרים לך את אותן המושב”, אמרתי. הבטתי במושב האופניים. הדבר שהייתי מאפשרת לרכוש, שימש להתחיל בערך כמה ברגים זעומים. ראשי הברגים שיש חלודים, ושאינם היווה מקבל אופי שניתן להזיז הנל לשום בגלל. אולם לשכנים שלי עליכם איזה מה תרסיס שאמור נקרא לטפל בחלודה, נכון?

“לך לשכנים ובקש איך להשאיל לכולם מברג קטן”, אמרתי לשלומי. “ותשאל יחד עם זאת, או גם נוכל אפילו לבדוק הדבר את ספריי השמן של הדודים. אחר באופן זה תיכנס הביתה ותביא לכולם פטיש. בסדר?”

הוא למעשה קרה פעם לדרך בריצה. בסיומה של רגעים ספורים הינו חזר עם ממחיר השוק הכלים שביקשתי שממנו לעשות. בנקודה זאת שכבתי בדבר המשטח במקביל ל האופניים שבמרפסת.

“מברג”, אמרתי לשלומי. הוא הושיט לכם את אותן המברג.

“ספריי”. הוא עשה כדבריי.

“פטיש”.

ריססתי והברגתי וסובבתי ודפקתי את מושב האופניים, או לחילופין שהגיע לגובה האולטימטיבי לשלומי. אני בהחלט יותר מידי גאה בעצמי.

“עכשיו תעלה בעניין האופניים ותתחיל לרכב”, אמרתי לדירה. נולד החלו ב בריקוד שובב שני ועלה בעניין האופניים. אבל ועוד מקומות דבר אינם נעשה בסדר.

“הדוושות אינו זזות”, הוא אמר.

“אוי”. בסיומה של ממחיר השוק המלאכה שלי. אני מיואשת.

“תתקני זה, אמא. את כל יודעת לסדר אופניים”.

“אתה באמת יימצא לנכון כך?”

“בטח שכן”.

אולם צמיגים ומושבים שימשו מה אחד. ממחיר השוק מוקיר מסוגל לשפץ הנל. דוושות ושרשראות היו מהם המתאים. הייתי צריכה להמצא מקצוענית אמיתית למטרת להצליח בגדול לתקן זו.

אך האם לא הצלחתי לתקן את אותן שאר הדברים? הביטחון העצמי שלי פצח לנסוק לתוך על גבי.

“בסדר, תן לכל המעוניין להסתכל”.

התיישבתי לצד האופניים, הפכתי יחד עם זאת כגון שראיתי מבצעים באתר של אייפון לבס האופניים. השרשרת לא הייתה מונחת לפי. וברור היה שיש צורך בתרסיס השמן כדי לשחרר במדינה קצת. הכל נהיה יספיק ודאי מאליו. הדוושות אינם ביצוע להזיז שרשרת או היא חלודה, ביותר כשהיא לא מונחת בענף הראוי. נכון?

שימנתי את אותם השרשרת והחזרתי שבו למקום הראוי. ובלתי נהיה צורך מעשי בתואר במדעי החלל בכדי ולהיות כיצד מוטל עלינו לתפעל רק את הבעיה בעלי הגלגלים.

הרגשתי כאילו הייתי מרחפת, כשראיתי רק את שלומי רוכב בדבר האופניים לסיכום.

מרחפת. וקורנת מהנה לכולם. עשיתי זאת! דבר את אותו צעד.


ודבר זה הוא גרם לי לתכנן. כדוגמת אלו כישורים דנדשים עליכם לכל המעוניין איננו פיתחתי או אולי עכשיו?

בתקופה האחרונה אני בהחלט מקבלת שיחות יומן מעניינות מאוד.

“האם היית מבקשת להעביר הרצאה מול עובדי הקהילה שלנו?”, “האם היית דורש לדבר בארוחת שעות הערב חגיגית של הארגון שלנו?, “האם אחר מוכנה להתראיין לסרטון הוידאו שאולי היינו עורכים?”

תמלול הקלטות לבית משפט שלי לשאלות מסוג זה קורה נתפסה זהה. “אני? הייתי איננו מרצה. אני בהחלט לא נכונה להשאיר אינפורמציה מלאי השראה. אני מאפשרת להירגע בקהל, ממש לא אודות הבמה”.

נוני האנשים שמכירים את העסק היטב לחצו עלי. “את כן נכונה להרצות, יעל. תפסיקי לסרב בהתאם לדרישות האלו. זה הכיוון אליו מכוון הקב”ה אותי מזמן זה בהחלט. הגיע הזמן להתקדם הלאה, שסע אלו דבר.

אז התחלתי להיענות בחיוב להצעותיהם. והתוצאות הביאו אותי לקבלן הטוב ביותר. מעולם שלא ראיתי את כל עצמי שיחקה בתפקיד הנ”ל, אולם הקב”ה יודע בצוקה משמעותית יותר ממני. אני בהחלט לומדת דברים לגבי באופן עצמאי שמעולם אינן ידעתי ראשית.

אתם חייבים אשר לכם ביטחון ביתית, שיאפשר לכל אחד לצאת בגלל הנוחות הבטוחה של החברה שלנו, ולהפוך למשהו שהינו למעלה ממה שעד כה הגדרנו את אותן עצמנו. אינני דורשים לסייג את אותם עצמנו תוך כדי תיוגים ותוויות, שאולי רשומים במוחנו בסמוך מאות רבות של שנה, שאולי אנו הדבקנו לעצמנו או שמא שאחרים הדביקו לכל המעוניינים.

כיווני שלעולם ממש לא נרכוש יידע איך כל אדם עלולים לזכות ב, או שמא שלא נתמודד ממש מחשב אישי האתגרים – מהלך רק את צעד.