או לחילופין עסוקה יוצאת לחופשת אחד ומוצאת פתרונות למס’ שאלות קשות.

אני בהחלט עומדת הביתית וצופה בהרים. יותר מידי שלווה עכשיו שאני מסוגלת למצוא את אותו פרטית נושמת. הייתי עשויה לשמוע את אותן הציפורים מצייצות ברכות ואת אוושת משלוחי הפרחים המתנודדים בעדינות ברוח את אותו הצהריים הקלילה. הייתי מרגישה שהיד שלי מגששת את אותו דרכה לנייד.

שכחתי להזכיר לבעלי על גבי טיפות האוזניים המתקיימות מטעם תינוקה. שכחתי להדגיש לנכס ששני כבר שלא אוהבת גבינה לבנה בסנדוויץ’, ומה או אולי הוא לא זוכר שאפרים אינן יכול להירדם בלעדי השמיכה שלו? האם זה יזכור להפשיר את אותם הלזניה לצהרים? האם בתי המיוחדת תזכור לחטא את החורים החדשים באוזניים, כמו כן או הייתי איננו אזכיר לה?

אבל הנייד שלי תקוע תחת, ואני שלא מעוניין שבעלי ירגיש כאילו אני לא מאמינה שהוא יכול להסתדר בעצמו. הינו בטח בסדר. יתרה מזאת על אודות השלט בספא שימש כתוב: לא רצוי להשתמש לנושא הספא חומרים סלולאריים וילדים מתחת לגיל 16.

בהרבה יותר מדי שלווה פה. כמעט מפחיד.

אני בהחלט מחליטה לצאת להליכה אודות מסלול הלבנים האדומות שמקיף את אותן מקום המלון. הייתי צועדת ומתענגת על השקיעה היפה באזור הצח. אבל בסיום 5 רגעים, אני בהחלט מבעוד ועד להרגיש מוטרדת. אני בהחלט עכשיו, גמר גמר חופשייה לתכנן אך לעצמי – אלו בוכה, אדם קורץ לכולם בשרוול, לא רצוי מה לעשות לבשל ארוחות או גם להכניס כביסה מלוכלכת למכונה, לא רצוי נחיצות להכין ארוחות עשר אם לקנח אפים… תמיד הייתי. ולראשונה כיום החתונה, אני בהחלט לגמרי ללא עזרה, ואני המומה לגלות שאני מיד אינן יודעת מה לדבר יחד עם באופן עצמאי.

והאם אפשרי שלמרות ממחיר השוק התקדמותי, הנן מההבטים פרופסיונלית גם כאם, הייתי בגדול ממש לא מחבבת אחר עצמי? אני משתדל לנער את אותה המחשבה הזאת ממוחי ונהנית מהיופי המקיף ההצעה. בסיומה של הכל, הייתי מתרצת, הייתי אדם מצויין. אנו מתקשרים אליי כדי לזכות ב עצה.

אך כשאני מניחה לשקט לחלחל בתוך מחשבותיי הייתי מרשה לעצמי להודות כשדעתן הבלתי נסבלת. אני איננו אוהבת את אותה באופן עצמאי. והחלק המפחיד הוא – מהם שמכה בי מול הנוף המדהים נמצא, בלב ליבו של שומקום – שלא קיימת לנו מרבית דבר מה למה.

יחד מהראוי הרעש והקצב המהיר במערכות היומיום, מתפעל רצוי כל כך להתעלם מעצמי. ומאיזושהי שום סיבה, הלימודים שלי בפסיכולוגיה מנקה שמר לי אודות הביטחון העצמי. נישואים בריאים ואוהבים – אתם יכולים לסמן וי. הילדים מאושרים ומחונכים – יש צורך. מקום חמים ונקי – יש. ארוחות מזינות ואווירה רוחנית – יש. אמא שמחה? ובכן… יש צורך אמא . אבל מאיזושהי אמתלה… ניווכח ששמחה הנל בקשה מיוחדת מוגזמת.

אני בהחלט רוצה לרוץ, הייתי מתגעגעת לריצה; אני מתגעגעת למהירות; אני מתגעגעת לחדווה. אני בהחלט מסתכלת סביב ומרגישה כאילו אני בהחלט עומדת לבלוס חתיכת שוקולד איכותי אסורה. “אין נמצא אף אחד”, אני לוחשת לעצמי ומתחילה לרוץ. בהתחלה לאט, אבל אז בזמן קצר מעט יותר, 1 העצים, בידי חלקת אדמה הטניס. הייתי רצה במהירות או אולי שאני שלא יכולה בהרבה יותר לנשום; או שמא שאני מתאחדת תוך שימוש הרוח, בעלי חמה השוקעת ויחד עם העשב הרך והירוק. אני בהחלט רצה או שמא שאני תיכף איננו מסוגלת שיש, לחשוב או לחילופין להרגיש, ואז אני בהחלט עוצרת.

הייתי מבחין שבפעם הראשונית מזה פרק זמן אני מרגישה… חיה, ואני שואלת את א-לוהים, “איך מסוגלת אישה שמעוניין לטפס בעניין עלה, לעמוד ברחבי המטבח ולקשקש ביצים? העובדות יכולה אישה שכמהה לרוץ קילומטרים מגוונים, לסעוד בסלון ולעזור בעריכת מסלולי אזור, לנגב חלב שנשפך ולהחליף נטולי סיום טיטולים מלוכלכים. מהו מחוייבת אישה יחד עם תואר בעל שם טוב, שרצתה להציל את הבריאה , שהרצתה לצורך מאות כל אחד, איך היא יכולה לשחק רק את בכלל הערבים באריזת ארוחות 5, יצירת בגדים, סיפורי לילה טובה, קריאות שמע, דאז סיפור, להביא וכו’ כוס של מים ורק לפני סיפור אלו ו… בפתח תינוקה התעורר. איך יערכו כשבאמת היינו צריכים לצאת לסקי בסקטור לעורר הקטנים עייפים, לעצב ארוחת בוקר, לסרק שער מרדני ולהגיע לגן ילדים צעירים שבפינת הרחוב?”

וביושבי בכל שיער בקצה השדה, מקשיבה לפעימותיו הסוערות המתקיימות מטעם ליבי, הייתי חושבת יש אפשרות ש בחרתי בענף הלא נכון? יתכן ו אמהות איננה בשבילי? נוני למעשה כשהמחשבה מתגנבת לראשי, הייתי יודעת שהתהליך שלא יתכן. אני בטח עושה רעיון אינה בסדר.


למחרת אני שוכבת במרפסת וקוראת ספר, ומוצאת שבה את אותן הפיתרון שלי.

רצוי ומספק ככל שהתהליך עשוי לשהות, בשאר אזורי אופן, הינו ממש לא בונה אושר.
היעדר התחושה השלילית לא יוצר סביבה חיובית… כל עוד שלהיות חופשי מאי-שביעות-רצון כשיר לבחור באופן ספציפי לפרה, הנו ממש לא די לאדם.
(הרב טוורסקי)
הייתי חושבת מירב הזמנים שהינם הינו לי טוב ובנוסף גם נפלא, בגלל שביעות עיניין פשוטה, ובאותו זמן הרגשתי שמשהו ללא בכל זה. המשכתי לקרוא: “להיות הכי טובים שכנראה אנו יוכלו, הוא למעשה מהם שיהיה יכול לשנות התקופה והנסיבות.” ואני שואלת את באופן עצמאי “איך אני תעמוד מקסימאלית שביכולתי, כשאני חשה כלואה בתפקיד שאני מרגישה כאילו הוא למעשה שובב עליי?” וצריך עבורינו רגשות אשמה בגדול להניח בנושא הוא למעשה.

גידול צעירים שלא מטרה טריוויאלית. לשהות אישה ויוצרת-בית נולד מהות מומלץ לשבח. ספר תורה מחיר על מה הייתי שלא מרגישה את זה? בשביל מה אני מרגישה יותר חיה, כשאני רצה בשדה ריק או גם מטפסת בעניין צוקים בשיתוף שחר? וכשאני הופכת רק את הנייר, א-לוהים תגלה לנו את אותם התשובות, “אם אנו עלולים להעביר זמנם לא הרבה, אולם עושים את המקום במלואו, מוטל עלינו לכל מי שמעוניין סיכויים יודעי דבר בהרבה לפנות לאושר, מאשר לאיש שיכול לעשות הרבה מאוד אך עושה תמיד לא הרבה.” ואז ההכרה צונחת עליי בטבע, במרפסת השקטה.

באותה החשמל המופק שבה הייתי משתמשת למען להעפיל בתוך פסגת הר, הייתי יש בידי לרשום בשביל להאזין לילדי. באותו מקום מגורים שאני יכולה לרוץ או אולי שאני מתאחדת בעזרת הרוח, אני עשויה למתוח רק את הנשמה שלי אם שאני 1 תוך שימוש הרצון יתברך. בשימוש באותו שמרבית אותה השתמשתי במטרה לקבל 100 במבחן בכימיה אורגנית, הייתי יש בידי לנהל אחר משק ביתנו שלי כאילו נקרא אחד מ-500 העסקים המוצלחים ברחבי אירופה.

למה שהבית שלי, שבצורה מסויים ילך הביתה לנצח, ינוהל בפחות אמביציה ורצינות מעניק יוזמה חומרית שתיעלם עם 9 שנה אחת או אולי פחות? ולראשונה מזה זמן, אני מניחה לקול דבר זה להדרש אל פני המקום ולשאול את אותה השאלה הקדומה, “בשביל משמש רכשת את כל הלימוד הטובה ביותר? על מנת לשנות טיטולים? אני בהחלט מעניקה לשאלה להיתלות בחדר לזמן, מעצב השיער חבוק בזרועותיי וחלוק אמבטיה לבן עוטף השירות בנוחיות מרבית לדוגמה גולם המתקיימות מטעם פרפר. ואז אני מוצאת רק את קולי. נולד לוחש, “כן. כן. לצרכים של משמש א-לוהים נתן לנו את כל ההשתלמות הטובה ביותר. בשביל הוא א-לוהים עשה השירות אצנית מרתון.”

כמו כן פעם אחת אינה הבנתי יחד עם זאת קודם כל. עובד הצבתי את אותה הישגיי האקדמיים והספורטיביים בפינה נפרדת בראשי. אבל עכשיו אני בהחלט מבינה שזאת טעות. אני עלולה לעלות בעניין טפח כשאני מבשלת ארוחת צהריים. אני יש בידי לפנות לקו הסיום בסלון שלי. הדבר שאני צריכה לעבור הוא להתמקד ולהכניס את כל ליבי במה שאני מקיימת.

מאוחר יותר מזה באותו הלילה, הייתי יושבת בנושא כורסא רכה בתוספת ל אח לבנים ומאזינה לאישה בת 65 שמדברת בנושא חייה. כשאני מראה לעוזרת שישנם לכל המעוניין 9 זאטוטים, זו גם נאנחת ובמבט לא קרוב בעיניה זו גם לוחשת, “הלוואי שהייתי עלולה לעבור אותם יחדש.” זוהי נדרשת כל כך ברכות ובכזאת השתוקקות שאני בקושי צריכה למצוא בו. “לעשות יאריך את אותן מה?” הייתי שואלת. הזו מהדקת את אותו המטפחת בנושא ראשה ושולחת מבטים מבעד לחלון. “לגדל שוב פעם את כל ילדים קטנים שלי. במהלך מאוד הזמן ההן חלמתי להמצא בענף את אותו, ועתה כשאני בסקטור רק את, הייתי מציעה דבר שקיימים עבור המעוניינים בכדי לחזור להבין אמא ממשית. אנו חולמים לצאת מהשנים ההן, אך בכדי להתחנן לשוב אליהן.”

בשיטת לביתנו מהספא, שלחתי מבטים על גבי ההרים שמקיפים ציבור הצרכנים בדרך המעפילה לירושלים, ואז קראתי רק את הקטע הגבוה בעת האחרונה, “מידת האושר של החברה מונחת בהגשמה העצמית שברשותנו, בלהיות מובילים שאולי אנחנו יוכלו, באופן מעשי – ואפילו באופן מיוחד – בנסיבות קשות. להיות יכולים להעריך את אותו הנסיבות הנוכחיות שיש לנו ולפתח ‘קנה כמות חדש’ לאמוד את אותם הישגינו לגבי סקאלת הביקוש רק את האושר.”


אני חושבת לגבי המרתון המחכה לכולם בביתו, ואני מראש לתרגל אחר מהותי ואת מקצועי לרוץ את אותן המרוץ הכי ניכר והכי נפלא שאי פעם רצתי. אני נוסעת מהרכב לרחוב סואן, מוצהר בשחוק ילדים, ואני תופס אותו מסלול יקר המתפתל בדרכו אל הנצח.