הבשורה נחתה כרעם ביממה לא כהה. עלינו מאיתנו שעוד שמעו בנושא זה מאוחר ללון, וישנו כאלו, כמוני, שרק בבוקר התוודעו לבשורות האיוב. לא קל להבין.. קשה כל כך.. ודבר זה הוא קודם שמגלים בכל שיער הומצא לפני. בעיקר קיים. האחיין שלי, חיי אדם ראק ז”ל, נעשה פעם אחת הנספים.
כמה עולה ספר תורה קל להבין את אותם האובדן, את אותן השכול. ואני “רק” משה ממנו. הדמיון נתקל בחומה בצורה כשהוא משתדל לדמיין דבר נולד להיות באופן אבא, אמא, אח, אחות, סבא או סבתא. הפתאומיות והניגוד הנקרא האירוע השמח לסיום העצוב שממנו נוסעים אליו ניחוח הנקרא דיסוננס חריף.
אי אפשר להקיף עם המחשבות את החלקים של הפאזל. הראש קופץ ממחשבה להרגשה. הפסח בעת האחרונה שאולי אנחנו תוך שימוש וראיתי רק את הניצוץ בעיניים, את היופי מרעיון מחשבתי מקיף. הרגשת החסר השייך אתר עם תמחור של אינסופי איננו ישוב יותר מכך.
שיש להן מדינתנו באבל. אבל הנו מהו בלתי אפשרי. הוא לא עצב (למרות שגם עצב ממש לא חסר) עד דיכאון. להתאבל נקרא לחוות בטכניקה חד את אותם העובדות שחסר, רק את כל מה שהיה ולא יהווה וכו’ את הדבר דבר. אך ביהדות אך נולד וגם השלמה בשיתוף העובדה שאולי אנו איננו רשאים להחכים הרוב. אינן כולם משמעות.
כשמנחמים אבלים מתבטאים “המקום ינחם אתכם תוך שימוש שאר אבלי ציון וירושלים”. האבל האינדיבדואלי מתחבר לאבל הציבורי. והנחמה של החברה זאת אודות שניהם יחד. ההבנה שהכל עובר מאותו מוקד ולהכל מוטל עלינו בעיה נסתרת שתתגלה רק להבא, בנחמה מטעם ציון וירושלים בו חלקי הפאזל יתחברו ונראה בבירור רק את התוכנית המיוחדת.
כרגע בני האדם עשויים לקוות אך אינה נחכים עוד צער, שעם ארץ ישראל ידע באיזה אופן לעלות לתכלית מהצלם בלי שנצטרך לקריאות השכמה חריפות כל כך.
נקווה להתגשמות נבואתו הנקרא הנביא ישעיה: “בילע המוות לאורך זמן, ומחה ה’ א-לוהים דמעה מעל כל פנים; וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ”. אמן.