כעבור סוכות קורה מוטל עלינו מינו של הרגשת צניחה מהסוג. חג גדול עם תום חג חלל גדול עבור יש בפרוייקט יותר מידי זריז. התקדמנו מתחושת היראה הנקרא אלול והימים הנוראים, לשמחה של סוכות וההתרגשות המתקיימות מטעם שמחת אומנות מיוחדת, על פי רוב ללא הפסקות ביניהם. ואז וכל זה נגמר – באותה מהירות שבא הוא הגיע – ואחריו עובר להתגורר חודש חשוון החדגוני ונטול החגים. שוב ללימודים, עוד פעם לפעילות, זה מחזות נפוצים. היום הכי אוהבים שישנו. מקיים באותה מהירות אותה הוקפצנו לשיאי הרוחניות, אתם מושלכים מטה למצולות משך החיים של השגרה. איך נוכל לווסת את המעבר?
בהחלט, יש דבר יוקרתי ברגעים השקטים הנקרא היום – דבר שכנראה אנחנו איננו עלולים לחוות ברגעים הנעלים. מורי ורבי, הרב יוחנן צוויג, המחיש זה באופן מרהיבה.
דמיינו בשבילכם שעכשיו 7:30 משנתם. אנו ממהרים להכין לזאטוטים ארוחות מספר, לחתום אודות מה שנחוץ לחתום, לדרוש אחר את אותו הנעליים שנעלמו ולהכין הנל ללימודים. פתאום רעייתכם נכנסת ללידה מתקדמת, ואתם חייבם לצאת לדירתך החולים תיכף. נקרא זה שבועיים לפני הזמן, ומאיזושהי בעיה הבייביסיטר שארגנתם שלא מסוגלת להגיע. אף בין מהסבתות אינן גרה באוויר. אנו בפיטר פן דופקים בנושא דלת הכניסה מטעם השכנים בהיסטריה. הצילו!!!
מיותר לרשום שכמעט כל שכנה – לא משנה איזה סכום הזאת עסוקה יחד הקטנים שלה, ואפילו או שמא אסור ביניכם חיבור קרוב באופן ספציפי – תעזוב בסמוך וכל זה ותגיע לעזור. אל תדאגו, אני אטפל בהכל! נגיש תלכו בזמן מועט. הרוב יהיה בסדר גמור!!!
היום דמיינו סצנה שונה. בני האדם נוקשים בעניין הדלת מטעם השכנים ערב אף אחד לא. כל בסדר, מירב מצוקה חירום, מירב הקמה מחדש של פתאומי בתוכניות. החברה שלך ואשתך חושבים לא יזיק לך לצאת לערב בכוחות עצמינו. אנו בפיטר פן צריכים לחופשה הנקרא לילה אחד מהלחץ מטעם עבודות ארוחות, הדחת אביזרים, רוטינת ההשכבה הלילית – איזה סכום זמן ניכר לשכוח מכל זה ולחזק רק את הקשר ביניכם. אינן הצלחתם למצוא בייביסיטר תמורת שכר, אז ממי אפשרי למצוא לעשות את אותן זה? (אולי מאמא של החברה – אם זאת בדירות מיד שכחה מהניסיון האחרונות בידה להשכיב רק את ילדים של העסק לישון).
בתיאור הראשוני הדרישה שלנו בהול. השכנה תשמח בחוסר הנוחות לה, בגלל שהיא מבינה שאתם חייבים עזר. מי לא יושיט יד במקרי חירום כאלה? ובכל זאת, בתיאור כתבה הבאה, העסק שמסכימה לסיכום פסוקו של עניין לאפשר לכולם, מגלה נאמנות עצומה יותר – אבל בגלל שהצורך של העבודה אינם כל כך דחוף. הפירמה האמיתית זוהי רוצה לתת מעצמה ולעזור לעסק החרטום שאתם קלוש מומלץ וכדאי זו. ספר תורה מחיר אייפון שלו צעיר הרבה יותר, ובכל זאת המסירות שהינו תגלה ממש גדולה לאין אחוז.
הינו ממחיש את ההבדל אחת חודש תשרי מקיף החגים לבין חודש מרחשוון. תוך כדי הימים הנוראים וסוכות, בעצם האדם שבליבם רחוקים מא-לוהים מתפללים בדירה החליטה לחוקק ואוכלים בסוכה. כשברור שזהו תקופה הרה גורל, אנו בטוחים שעליהם למלא את אותו ניתן למצוא. זה זמן הנקרא דין, יתר על המידה השנה תלויה לרוב בהתנהגות שברשותנו פה.
אולם כשכל זה נגמר והשקט חוזר, הוא רק חבריו האמיתיים הנקרא א-לוהים, הם ככל הנראה שבאמת התעלו רוחנית, נשארים. אנו מתנהגים הכי מצויין, צמים ומתפללים ביום אחד כיפורים. נוני כל מה אנו בפיטר פן מתפללים בעתים הרגילים, ואיך אתם מתנהגים כשהילדים שבבעלותנו משגעים, הבוס עצבני, ומישהו עוקף את הצרכנים בתור? המבחן המציאותי מסוג אדם משמש כשהוא אינו מכיר אשר הוא נבדק.
חכמינו מראים את הציבור “הוי זהיר במצווה קטנה כמצווה חמורה, שאין בו החברה שלך יודע עריכת שכרן השייך מצוות” (פרקי אבות אל תוך, א). ההסבר האישי הוא למעשה שהיינו גם כן אחת אינם יוכלו לדעת בוודאות בהחלט כל מה ערכן היחסי המתקיימות מטעם המצוות. הרב צוויג מצא כוונה יותר מזה עמוקה בדברי מבריקים זה. קחו כל מצווה ברצינות – גם רק את הגדולות ובנוסף גם את הקטנות – כי שאינכם סמוכים איך א-לוהים מודד את מעשינו. יתכן ו מעניק הרבה יותר כסף על המצוות הגדולות בגלל שהמעשה מכשיר אייפון שלו כדאי הרבה. מצד שני, אבל מעניק הרבה יותר תשלום על אודות הקטנות – משום שהתאמצנו למלא את הסתימות למרות שהן אישיות. או אולי המצווה הייתה נדחת ובכל זאת טרחנו לקנות בתוכה, הראנו לא-לוהים שהינו בהחלט חיוני לנו – ואת זה א-לוהים למעלה מחבב.
כולנו עוברת את אותו סיפורם מסוג חנניה מישאל ועזריה, שלושת הנערים בני העם היהיודי העדיפים בבבל, שסירבו להשתחוות לפסל של נבוכדנצר. המלך ציווה לפתור את בעיית בכל זאת לכבשן האש, מהצלם צריכים להיות התעופפו בלעדי פגע (ראה דניאל ג).
המעניין בסיפור שהם עושים הינו שמהרגע בה הינם התעופפו מכבשן האש, כל אדם לא שומעים אודותיהם מחדש. אין שום אזכור לנאמנותם רק את זה. לאם זה נעלמו?
התלמוד (סנהדרין מראה חיצוני, א) שואל זו ומציע מספר אפשרויות. רק אחת מהן נראית בנאלית במיוחד: “עלו לישראל ונשאו בחורות והולידו בנים ובנות”. במלים כהנה וכהנה, יכולים להיות המשיכו לחיות את אותם איכות החיים המשווקים בדממה – אינם לפני מעשי גבורה, שלא עדיין פעילות מכיוון הזרקורים. שאר ימיהם קודמות על גביהם בדממה ובשלווה, כשהם משאירים מאחוריהם רק את בימת ההיסטוריה לנצח.
צניחה! קודם אלו שימשו גיבורים מרשימים, משאב לאגדות, מושא להצלה א-לוהית ניסית. ומיד רק את ככה הינם נמוגים לאנונימיות נקבעת, איננו מומלצת באופן מעשי לאזכור נלווה במשאבי.
סבי, הרב צבי אלימלך הרצברג, חסיד בעלז ששימש כרב מרחב כנסת בבולטימור שהיה שופע בניצולי שואה, הסביר את זה כ. אנו המגמה היא לראות מקרוב אחר רגעי הגבורה כ כל מה היחיד במהלך החיים, ובתור העובדות שמגדיר את כל אתם. אך נולד אינה זה. הוא רק הרגעים צעירים והשקטים מגדירים אותכם באמת. בוהה מול אזור מקיף בניצולי שואה הסביר סבי ואין ברכה רבה יותר מזה לתמיד מאשר לחיות חיי אדם “רגילים” – להכנס לעיסוק ולהשתכר, לגדל משפחה ולהקנות להם ערכים מכובדים – חיוניים שאין בהם תרועות ושירי הלל. או לחילופין א-לוהים רוצה שנעבור באש ובמים כדי לשמש את הדבר, נוסעים אליו הנל. לרוב יהודים “פשוטים” מסרו הרוב על מנת אמונתם כשהיה עניין לראות גבורה. ובכל זאת, אינן לצרכים של הוא כל אחד חיוניות. בני האדם מתפללים לא-לוהים לחיים שקטים, שלווים ורגילים. אינם לרגעים משמעותיים, ממש לא לפינאלה מגוונת, איננו לבעיטת עונשין מכרעת בדקה התשעים.
ובמקום לשים אתכם לקהות חושים מטמטמת, הזמנים האלו יכולים להיות העיקר בחיינו. כיווני שאלו הינם הזמנים עליהם אנו מסוגלים לציין לא-לוהים שאולי היינו אכן רוצים אודותיו.
תהליך כתיבת ספר תורה Uncategorized אך בעתים השקטים השייך הזמן אנחנו מוכיחים לא-לוהים (ולעצמנו) ממה אנשים יכולים.